פרשת לך-לך: שינוי והתחדשות 

פרשת לך-לך: שינוי והתחדשות / מוטי לקסמן, תשע"ב

בואו נשיח בשינוי בחברה בשינוי בתפיסה, בשינוי במציאות.

"שינוי", "התחדשות", "רענון" הם ביטויים לתהליכים רצויים בעיני אנשים רבים.

אכן, מידי פעם, בתולדות התרבות האנושית חל שינוי כזה או אחר.

אבל, עם כל השינויים, ואנו חיים בחברה סופר-מודרנית בה כל יום מביא דבר מה חדש, עדיין השקפות ותפיסות חיים רבות כאילו לא השתנו [א].

נתון זה אין בו פליאה משני טעמים לפחות.

מצד אחד: "אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת אחת [...] טבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו" ב].

ומצד שני: "החברה ומוסדותיה מתגוננים מפני החדשן באמצעות שלילת חירותו" [ג].

כלומר, למרות ביטויי רצון בשינוי ובהתחדשות, בני האדם גם מוסדות החברה מעלים, לא פעם, מכשולים לשינוים מהותיים.

פרשת השבוע, פרשת "לך לך", מזמנת לנו סיפור שעוסק, באופן זה או אחר, בשינוי.

הדמות המרכזית המתוארת בסיפור הפרשה, היא "אברם" או, לקראת סוף הפרשה שמו הוא "אברהם" [ד].

כינויים אחדים יש לדמות זו, כינויים שמבטאים הערכה רבה: בין השאר הוא קרוי "ראש אמנה" [ה]. דמותו מקובלת כ"ראש לכל בעלי אמונה"[ו], בקרב היהודים, הנוצרים והמוסלמים [ז].

"ולפי שהיה אברהם ראש להם [ח] וראש האמונה והיחוד, לכך קראו הכתוב 'ראש צורים'" [ט].

באיזה חידוש עוסק הכתוב?

בפרשת השבוע מתוארת תנועת אברהם לארץ כנען, לאחר הציווי האלוהי: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" [י].

ציווי זה עם כל חשיבותו המרכזית, אינו פטור מקושי.

המסע אינו מתחיל עתה: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" [יא].

השוואת שני הכתובים מעלה: א. תרח, אבי אברם מתחיל לנוע ללא הנחיה המבוטאת בצו אלוהי. ב. לתנועת תרח ובני ביתו יש נתיב וגם יעד ברורים: "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען".

הבדלים אלה מעלים, מדרך הטבע, פרשנויות מבהירות.

הבנה אחת מעבירה את האחריות המלאה לאברם: אברם קיבל את הצו ומסר אותו לאביו תרח. למה הכתוב קובע: "ויקח תרח"? התשובה, לפי פרשנות זו, מטעם כבוד האב [יב].

אבל, מה הניע את תרח ובני ביתו לנוע מערבה?

המקרא אינו מבהיר, כתובים אחרים מציעים הסברים, למשל: דאגת האב תרח לבנו אברם: "כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו [יג].

מערכת הסברים שונה מתארת הכרח לנוע בשל שינוי בתפיסת העולם של תרח ובני ביתו, למשל: "העם הזה הם ילידי כשדים. ויגורו בתחילה בארם נהריים, כי לא אבו ללכת אחרי אלוהי אבותם, אשר היו באור כשדים. ויצאו מדרך אבותם, וישתחוו לאלוהי השמים, האלוהים אשר ידעו. ויגרשום [יד] מלפני אלוהיהם" [טו].

המעניין הוא שגם בקוראן קיימת הבנה זו, בנוסח אחר: "הוא [אברהם] אמר לאביו ולבני עמו, מה הפסלים [טז] הללו אשר תדבקו בהם? אמרו, מצאנו את אבותינו עובדים להם. אמר, אתם ואבותיכם הייתם שרויים בתעייה גמורה. אמרו, האם דבר אמת תביא לנו, או שמא רק משתעשע הנך? אמר חלילה! הן ריבונכם הוא ריבון השמים והארץ אשר אותם יצר, ועל זאת אעיד בפניכם. - נשבעתי באלוהים [יז] אם לא אערים על אליליכם לאחר שתסתלקו. אז ניפצם לרסיסים, זולת מנהיגם , למען ישובו [יח] אליו. אמרו ( בני עמו ) מי עשה זאת לאלים אשר לנו? בבני העוולה הנו. ואמרו, שמענו נער אחד מדבר בהם סרה, ושמו אברהם. אמרו, הוציאוהו אל מול עיני האנשים, אולי יימצא בהם עד. אמרו, אברהם, האתה עוללת זאת לאלים אשר לנו. אמר, חלילה! מנהיגם זה, הוא אשר עשה זאת. שאלו-נא אותם, אם יואילו לענות לכם! אז פנו זה אל זה ואמרו, אתם הנכם בני העוולה [יט]! אחר נבוכו ואמרו, הן ידעת כי לא יוכלו לדבר! אמר, אם כך, מדוע תעבדו אחרים מבלעדי אלוהים אשר לא יוכלו להועיל וגם לא להזיק? קצתי בכם ובאלה אשר תעבדו מבלעדי אלוהים. האם לא תשכילו להבין? אמרו, שרפוהו, ובעשותכם זאת תבואו לעזרת אליכם. אמרנו [כ], הו האש צנני את אברהם ושמרי על שלומו" [כא].

אם נוסח זה בקוראן מזכיר לכם סיפור במדרש רבה, אין זה מקרה [כב].

כלומר לפי תפיסה זו, תרח ובני ביתו נעו מערבה לאחר שאמונתם השתנתה.

כותב דברים אלה סבור שלתפיסה זו יש משמעות רבה.

ראינו למעלה: "החברה ומוסדותיה מתגוננים מפני החדשן באמצעות שלילת חירותו" [כג].

וזה לא מפליא, במקום שאתה מוכר, איך תשנה, איך תחדש? קשה מאוד. למשל, ראו את סיפור הצייר ון גוך [כד].

האם לתפיסה זו, שהמניע לתנועה מערבה, יש אישוש גם בתורה?

אברם ובני משפחתו מגיעים:  "ויבאו ארצה כנען" [כה].

מהו הדבר הראשון שאברם עושה?

"ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" [כו]!

יטען הטוען, מה הפלא, מעשה אברם הוא בבחינת תודה על ההבטחה: "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" [כז].

ייתכן, זה קרה ב"שכם עד אלון מורה" [כח].  

אבל, אברם ממשיך לנוע, ומיד בהגיעו לבית אל, הוא חוזר על מעשהו: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' [כט].

הפעם אין הטרמה של הבטחה או פנייה כלשהי מה' אל אברם.

לכן, לנו נראה, שאין להצמיד את מעשהו הכפול של אברם לביטוי של הבעת תודה בלבד, אלא בבחינת הצהרה ציבורית ופומבית: אני מציג בשורה לאמונה חדשה!

וזה לא פשוט, צריך אומץ-לב  לכך כי "והכנעני אז בארץ" [ל].

אבל, אברם אינו חושש, הוא מצהיר פומבית על אמונתו החדשה.

לחיזוק תפיסה זו: כעבור זמן אברם חוזר לבית אל ושם שוב הוא קורא אל ה' [לא]. "קורא" בבחינת מתפלל אל ה', מקור האמונה החדשה.

האם אברם מצליח?

נראה לנו שהתשובה חיובית.

כעבור זמן, לאחר סיום מלחמה מקומית, פונה אליו מלך ירושלים: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" [לב].

הפניה של מלך ירושלים אינה אל בעל או עשתורת, האלילים הנפוצים בכנען, אלא "לאל עליון קנה שמים וארץ", בבחינת יוצר העולם [לג].

אכן, אברם מניח את אבן יסוד ראשונה להתפתחות האמונה היהודית, ויש לכך הד באיזור.

מה מאפיין את פעילותו של אברם, בהקשר לדיון שלנו?

א. העיקר היא האמונה ואין לפעילות אברם כל קשר לאיזושהי טובת-הנאה אישית [לד].

ב. הפגנת אומץ וביטחון בסביבה זרה: "והכנעני אז בארץ" [לה].

ג. ביטוי של דבקות במשימה להפצת האמונה [לו].

איני יודע אם תפקוד אברם היה הדרבון.

בכל אופן, את עליית החלוצים הראשונים לארץ בסוף המאה התשע-עשרה  ותחילת המאה העשרים ניתן לאפיין באותם אפיונים שפרטנו לגבי פעילות אברם [ל"ז].

האם גם את יוזמי תמורות בחברה כיום, ניתן לאפיין כך?

הבהרות ומראה מקום

א. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט).

ב. הרמב"ם, מורה נבוכים חלק שלישי, לב.

ג. יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16.ד. "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה).

ה. "זה אברהם שהיה ראש אמנה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יג).

ו. ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה לאבות ו, ט.

ז. משה חלמיש ועוד, אברהם אבי האומה, רמת גן תשס"ב, עמ' 9.

ח. לאבות.

ט. [רבינו] בחיי לבמדבר פרק כג, ט.

י. בראשית יב, א, עיון מפורט מורה שאברם נענה לצוו רק לאחר שה' מבטיח: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ב?ג), היבט זה מחייב דיון נפרד, לא הפעם.

יא. בראשית יא, לא.

יב. "אחר שאמר האל לאברם לך לך, ואמר אברם לתרח אביו בשם האל, כי האל צוהו לצאת מן הארץ נתרצה לדבר בנו ויצא עמו ואחר שנתרצה לצאת תלה עיקר המעשה בו כי הוא האב והיוצאים בנים לו" (רד"ק לבראשית יא, לא).

יג. אור החיים לראשית יא, לא.

יד. שינו נושא: המגרשים הם הכשדים, אדולפו רויטמן.

טו. מגילת יהודית ה, 6?9, על פי אדולפו רויטמן, "יהודית ה, 6?9 - מקור נשכח על ראשית חייו של אברהם", בתוך משה חלמיש ועוד, אברהם אבי האומה, רמת גן תשס"ב, עמ' 50?51.

טז. ר' הסיפור על אברהם והצלמים והצלתו מן האש, ספר האגדה, כד?כה (מתוך מדרש תנא דבי אליהו ומבראשית רבה).

יז. דברי אלוהים בלבו.

יח. יפנו אל פסל המנהיג ויאשימוהו במעשה. והמסורת גורסת כי אברהם תלה עליו את הכלי שבו ריסק את הפסילים. ויש המפרשים: למען ישובו אל אברהם ודתו לאחר שישתכנעו באפסות הפסילים, אורי רובין.

יט. בכך שהאשמתם את אברהם בשבירתם, אורי רובין.

כ. הדובר הוא האלוהים, אורי רובין.

כא. הקוראן (תרגם מערבית אורי רובין), תל אביב 2005, סורת הנביאים, 21, פסוקים 51?69, עמ' 264?265.

כב. הנוסח מצוי בבראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לח, נפתח במלים: תרח עובד צלמים היה...

כג. יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16.

כד. "הדיכוי הנורמטיבי של ון גוך בעזרת הפסיכיאטריה באותה עת, נבע מהצורך של החברה לדכא אדם רגיש ויוצר חדשני שראה טוב, עמוק ורחב יותר מכל הציירים בני זמנו, אשר קיבלו גיבוי מה'קליקות' והתרכזו בצילום המציאות יותר מאשר באימפרסיות הפנימיות שלהם מן הטבע." (יגאל ורדי, הפילוסופיה של השיגעון, תל אביב 2009, עמ' 16).

כה. בראשית יב, ה.

כו. בראשית יב, ז.

כז. בראשית פרק יב, ז.

כח. בראשית יב, ו.

כט. בראשית יב, ח.

ל. בראשית יב, ו.

לא. "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם בשם ה'" (בראשית יג, ד).

לב. בראשית יד, יח?כ.

לג. "לא לכוכבים ולמזלות אלא לאל עליון לבדו הוא משרת ועובד כמו אברהם והנלוים אליו" (רד"ק לבראשית יד, יח).

לד. ביטוי לכך: "ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית יד, כב?כג).

לה. בראשית יב, ו.

לו. ראה לעיל: שלוש פעמים קורא אברם לה', במובן מתפלל, במקומות פומביים.

לז. במידה רבה גם התיישבות האירופים בצפון אמריקה משקפת אפיונים דומים.